סגן מנהל בית העלמין דרום בבת ים חולון, חיים שטוקהמר, סיפר על עבדותם הקשה מאז פרוץ המלחמה, המראות הקשים איתם צריכים להתמודד עובדי בתי העלמין והמשפחות המגיעות לזהות את יקיריהן ומחפשים רק סימן קטן שנשאר מאחור, גם אם מדובר במצית פשוטה.

"אנחנו מתמודדים עם מראות לא פשוטים", אומר חיים שטוקהמר, סגן מנהל בית העלמין הדרום. "עומדים מול המשפחות שצריכות לזהות את קרוביהן, מלווים אותן בזמן הלוויה, שומעים את כל ההספדים קורעי הלב, ואחר כך ניגשים לקבר עצמו. ביום אחד חזרנו על כך עשר פעמים, שוב ושוב. כל אנשי חברה קדישא שעוסקים בזה הם גיבורים".

מנהל בית העלמין הדרום (חולון-בת ים) גויס לשירות מילואים ונמצא בבית העלמין מהבוקר ועד הערב, עושה חסד של אמת עם קורבנות המלחמה והטרור ומביא אותם למנוחות.

"בעבודה הזאת צריך לדעת מתי להיות מנותק מרגש, ומתי להיות מלא ברגש", מסביר חיים. "אנחנו מתמודדים עם מראות קשים מנשוא, ובחלקים האלה אני מנותק. מול המשפחות אני מלא ברגש".

ואיך מחבקים משפחה שעוברת כעת את הגרוע מכל?

"הם אלה שמחבקים אותנו. הייתה משפחה שנכנסה לכאן בימים הראשונים כדי לדעת אם אחד מבניה נמצא אצלנו. עשיתי בירור קצר, הנחתי לו יד על הכתף ואמרתי – 'כן, הוא פה'. הוא הודה לי ונתן לי חיבוק כזה שלא יכולתי להשתחרר ממנו. ומה כבר אמרתי לו?"

"המשפחות לא מוותרות על זיהוי", מסביר חיים, "גם במחיר התעמתות מול מראות קשים במיוחד. אנחנו מכינים אותם ככל האפשר לקושי אבל זה לא פשוט. יש משפחות שחיכו כל כך הרבה זמן, קיוו שהילד שלהם רק נעדר ותכף יצוץ איפשהו. אני מרגיש שהם רוצים לדעת בוודאות שזה הוא, בכל מחיר. עשיתי זיהוי עם משפחה אחת שהבן שלהם לא היה במצב טוב בכלל, אבל הם חיטטו לו בכיסים ומצאו מצית. מצית פשוט שעולה שקל וחצי, הכי פשוט שקיים. האבא לקח את המצית ונישק אותו כאילו מצא אוצר".

"אני מאחל לנו להישאר בריאים, נפשית וגופנית", אומר חיים. "גם אחרי המלחמה, חברה קדישא תמשיך להביא נפטרים לקבורה, אבל אני מקווה שהם ילכו לעולמם בצורה טבעית, בני מאה ועשרים".