רשימת החללים ממשיכה לגדול ולגדול ועוד שמות מצטרפים למשpחת השכול של גדרה- אל"מ ליאון בן (בן מוחה) בן 53 במותו ורז מזרחי ז"ל. בפוסט שהעלה בנו עומר הוא מספר כי עם תחילת המלחמה אביו יצא לשטח על מנת לסייע ולהוביל את הפצועים לבית החולים. יום למחרת הוא אמר כי יש עוד למי לסייע ובנו ביקש להתלוות אליו. השניים הגיעו לאנדרטת חץ שחור שם נקלעו לקולות נפץ שהביאו לאסון.

כך מתאר עומר את שאירע

"באנו להסתובב לכיוון הבית, אבל ראינו רכב משטרתי ירוי. ירדנו לבדוק אם יש שם לפחות גופה שאפשר לקחת. ומשם הסיוט הכי גדול שלי התחיל. בום ענק. רימון הלם. קולות פצפצים. הייתי בטוח אני בתרגיל. אני הוזה, אין מצב. ״יורים עלינו״ אבא שלי צועק. אנחנו רצים. אני רואה את המחבל מאחורי אבא שלי. אני צורח. אני נופל תוך כדי וממשיך לברוח, ואחסוך את מה ששמעתי מאחורי. במזל היו 100 מטר ממני שלישיית אזרחים חמושים שהסתערו. אני עם 2 כדורים ברגליים. עוברת דקה, ועוד דקה. כוחות לא באים. צבא לא בא. לקחתי את הרכב שלהם והזעקתי עזרה, ומשם כבר את אבא שלי לא ראיתי. אבא שלי גיבור ישראל. מלח הארץ".

כך כתב בנו עומר לאחר הבשורה

אבא שלי גיבור.

כל מי שמכיר אותי יודע ויעיד, שאני שונא פוסטים כאלה. קשה לי להיפתח בצורה הזו מול כל כך הרבה זרים בפלטפורמה כל כך שטחית ועוד יותר קשה לי האובדן. אבל הרצון לשתף ולהפיץ על סיפורו של אבי גובר על כך. זה הכבוד שמגיע לו.

אבא שלי, ליאון בר (בן מוחה) בן 53 בנופלו.

אלוף-משנה בדימוס, הקדיש 26 משנותיו הטובות למערכת הביטחון בתפקידים קרביים עד הצמרת. הקריב 2 ברכיים שנקרעו, שמיעה שנפגעה, מוכר כנכה צה״ל. אין בכיר שלא שמע את שמו. אין אדם ששירת בצנחנים בתקופת רצועת הביטחון בלבנון שלא ידע.

אמיץ. טוב לב. ידי זהב. אין אבות כאלה.

כמו כל עם ישראל התעוררנו בגדרה, שבת ב06:30 לקולות האזעקות והבומים. לתומינו חשבנו שזאת טעות, שזה חד פעמי, שהם שוב פעם מנסים אותנו ושאפשר לחזור לישון. לאט לאט האזעקות חוזרות על עצמן פותחים טלוויזיה ומקבלים דיווח על חדירת מחבלים.

״מה?״ אין מצב, אנחנו חושבים לעצמנו, זה פייק. אבל לאט לאט אנחנו מבינים את המצב שנקלענו אליו. כבר ב08:00, לפני צווי המילואים, לפני הדיווח על התקרית במסיבת נובה, תוך כדי היתקלויות בבארי ובשדרות- אבא שלי מיוזמתו האישית, עולה על מדים, על קסדה ונוסע בלי לחשוב ובלי למצמץ. אבא שלי גיבור ישראל. מ9 עד 16 לא הפסיק לפנות פצועים.

ברזילי. סורוקה. קפלן. עשרות על עשרות פצועים. כשמגיעים הדיווחים על המסיבה והצעירים, הוא לא מהסס, נוסע לשם ומתחיל לחפש פצועים ולחלץ. מעמיס עוד ועוד ועוד אנשים חסרי ישע, פעם לפטיש פעם לנתיבות, ככה הלוך ושוב.

זה אבא שלי. כשהגיע אחר הצהריים הביתה ואמרנו לו כמה שדאגנו לו הוא לא הפסיק להגיד שזה היעוד שלו. זה מחייה אותו. הוא לא יכול לעמוד בצד כשהוא יודע שיש אנשים שצריכים עזרה.

אמר שלמחרת הוא נוסע שוב כי הוא מרגיש שיש עוד אנשים שזקוקים לעזרה שלנו.

אז באתי איתו. אמרתי שאם לפחות הוא נוסע אוכל לשמור עליו. אז נסענו. פצועים לא ראינו. אבל כמה גופות. כמויות הזויות. שדה קרב.ארגון טרור של ברברים, פסיכפותים, רוע טהור, אין דברים כאלה.ואיפה הצבא? איפה המדינה?

איפה זק״א לפינויים? הכבישים ריקים. יום שני ללחימה. מפנים גופה לברזילי, של בחור מסכן שרק רצה לבלות במסיבה בסופש.

ומתחילים לנסות להבין מה לעשות עם כל השאר. בסופו של דבר דיברנו עם זקא והצלחנו להעביר להם מיקומים של מעל 20 גופות כדי שיוכלו לזכות לקבורה ראויה ולכבוד המינימלי. הצלחנו להגיע למיקום אחרון של אדם שמשפחתו דיברה איתנו, ואם לא אנחנו מי יודע מתי היו מוצאים אותו. ואמרנו שנסתובב. היה כבר צבא. היה כבר זקא. עבודתנו הסתיימה. כולם נוסעים באדישות, בלי איבטוח, אין דיווחי סכנה באזור, אנחנו בסדר. הגענו לאנדרטת חץ שחור. באנו להסתובב לכיוון הבית, אבל ראינו רכב משטרתי ירוי. ירדנו לבדוק אם יש שם לפחות גופה שאפשר לקחת. ומשם הסיוט הכי גדול שלי התחיל. בום ענק. רימון הלם. קולות פצפצים. הייתי בטוח אני בתרגיל.

אני הוזה, אין מצב. ״יורים עלינו״ אבא שלי צועק. אנחנו רצים. אני רואה את המחבל מאחורי אבא שלי. אני צורח. אני נופל תוך כדי וממשיך לברוח, ואחסוך את מה ששמעתי מאחורי. במזל היו 100 מטר ממני שלישיית אזרחים חמושים שהסתערו.

אני עם 2 כדורים ברגליים. עוברת דקה, ועוד דקה. כוחות לא באים. צבא לא בא.

לקחתי את הרכב שלהם והזעקתי עזרה, ומשם כבר את אבא שלי לא ראיתי. אבא שלי גיבור ישראל. מלח הארץ.

מלא בטוב. רק רוצה לעזור. אני עדיין מסרב להאמין למציאות, לא מעכל. בבקשה, מדינת ישראל, מערכת הביטחון, צה״ל. יאללה. להתאפס. לא עוצרים עד שחמאס נופלים ושכל הרצועה מתחת לאדמה.

ההספד של ראש המועצה יואל גמליאל

הלב נמחץ, שוב ושוב

אני שולח תנחומים מעומק ליבי למשפחת בר, על אובדן אבי המשפחה, אל"מ (מיל') ליאון בר שנרצח על ידי מחבלים מתועבים בעת שירד דרומה על מנת לסייע לכוחות הביטחון.

ליאון בן 53, נשוי לעינת ואב לשלושה היה תושב פעיל שלא פספס אף הזדמנות לתרום, להתנדב ולסייע לקהילה, בין היתר תרם רבות לפרויקט פארק שמיר, אזור התעשייה המסחר וההייטק של גדרה.

עבורי, ליאון לא היה רק קצין, ג'נטלמן ומתנדב - הוא היה חבר יקר.

הלב בוכה וכואב, משפחת גדרה כולה מחבקת את המשפחה.

המועצה המקומית גדרה תלווה את המשפחה בכל צרכיה.

יהיי זכרו ברוך.

השם השני שהצטרף היום למשפחת השכול הוא של רז מזרחי שנרצחה לאחר בילוי במסיבה ברעים. על פי הדיווחים רז הצליחה להימלט לקיבוץ בארי שם נראתה בפעם האחרונה. המשפחה והחברים החלו לחפש אחריה ותמונתה הופצה ברשתות החברתיות, אך לבסוף הגיעה למשפחה הבשורה המרה על מותה של רז.

יש לציין כי לפני שנה קבלה רז את דרגות הקצונה של מג"ב לאחר ששרדה ניסיון דריסה של מחבל במזרח ירושלים שדהר לעברה ולעבר חבריה. המחבל גהר לעבר רז שנפלה מתחת לגלגלי המכונית וחשבה על הנורא מכל נפרדה. רז שרדה את האירוע והחלה לעבור שיקום ארוך. היא ספרה כי נתנו לה אפשרות לעזוב את השירות אבל היא לא ויתרה וחזרה לתפקידה וכאמור גם קבלה את דרגות הקצונה

ההספד של יואל גמליאל

בתיכון דרכא רות בגדרה ממשיכים לקדם את פעילות ההתנדבות בקרב הילדים ולאחרונה הם יצאו לפעילות מיוחדת למען לוחמי צה"ל ששומרים על כולנו. במסגרת פעילות התנדבותית יצאו תלמידי שכבת י"ב לארוז מנות קרב בבסיס צבאי, יחד עם המחנכות שמחה וקורין. על ארגון הפעילות אחראית רכזת מעורבות חברתית רחל יפרח.

צוות בית הספר בירך על היוזמה ואמר: "אנחנו גאים בכם על ההירתמות והתרומה שלכם, שמזכירים לכולנו את הכוח של רוח ההתנדבות והעשייה החברתית. תודה לכם, תלמידי י”ב, על הדוגמה שאתם מהווים, ועל כך שאתם ממשיכים לייצג את הערכים של בית הספר בכבוד רב! המשיכו בעשייה הברוכה והמשמעותית שלכם".