אמש התעוררה סערה ברשתות החברתיות בעקבות פרסום פוסט של יעל זיידל על חווית הביקור שלה בסניף הדואר במזכרת בתיה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיעה יעל אל הסניף על מנת לקחת חבילה שהייתה צריכה לקבל. יעל מספרת כי כאשר הגיעה לסניף ראתה אישה פיליפינית אשר נגשה אל הדלפק והפקידה במקום החלה לצעוק עליה "תשבי מיד אמרתי לך". יעל ניסתה לברר מה קרה והאישה ספרה לה שהיא רוצה לשלוח כסף למשפחה שלה. לאור המצב החליטה יעל לתת לה את התור שלה וכאשר נגשו את הדלפק שוב החלה הפקידה בצעקות "את לא תכניסי אותה לפנייך...היא תשב ותחכה" וסירבה לתת לה שירות. המקרה הקשה השפיע על יעל שהחליטה להעלות פוסט בנושא אשר זכה למאות תגובות מצד התושבים שספרו שזו התנהגות קבועה של הפקידה במקום. מאז פרסום הפוסט יעל מספרת על פניות רבות וסיפורים קשים שהגיעו אליה על התנהלות העובדים בדואר שהיא פוגענית, וכוללת צעקות. הפוסט הגיע גם לדואר ישראל שהחל בבירור המקרה ואמר כי הם לא יקבלו התנהגות בריונית ולצד זאת חשוב להם לבדוק את המצב לעומק.
מדואר ישראל נמסר:
"ראינו את הדברים הקשים שפורסמו בקבוצה, הזדעזענו מהמשתמע מהם, ומיד התחלנו לבצע בירור. בנוסף, הגבנו מיידית לפוסט עצמו בבקשה להעביר עוד פרטים. אנחנו מבררים את נסיבות האירוע, ולא נקבל התנהגות ביריונית בסניפים, בשום מצב. לצד זאת, חשוב להדגיש שנבדוק לעומק וביסודיות, מבלי 'לערוף ראשים' או לקבוע מסקנות טרם השלמת הבירור."
הפוסט שהעלתה יעל זיידל
חייבת לשתף במשהו שחוויתי הבוקר בדואר מזכרת בתיה שטלטל אותי מאוד-
חיכיתי לתורי הבוקר בשעה 11:15 לשלוח חבילה. ליד יושבת אישה פיליפינית, בשנות ה 30 המוקדמות לחייה, מבולבלת ומתוסכלת. המספר שלה עבר מזמן, היא קמה לקבל שירות.
הפקידה: תשבי מיד אמרתי לך!!!
אני - בשוק...
האישה, שנראתה כנערה, צנומה, עיניה מושפלות, הסתכלה עליי במבט המבקש עזרה ושאלה אם אני דוברת אנגלית. הנהנתי.
באנגלית עם מבטא פיליפיני כבד אמרה לי שהיא מחכה בתור כבר שעה וחצי עם דרכון וכסף מוטען בטלפון, שרוצה להעביר למשפחתה בפיליפינים. היא לא מבינה למה הפקידה לא מסכימה לקבל אותה.
(המספר שהיה בידה הקדים את שלי ב 20 מספרים בערך). בנתיים אנשים ממשיכים לקום בתורם ולקבל שירות.
אני מחשבת את הזמן והשעה, ורואה שיש לי כמה דקות ספייר לפני העבודה מציעה לה שתיכנס לפניי. היא מודה לי בהקלה מסויימת אך נשארת בדריכות.
המספר שלי מגיע ואני מכניסה אותה לפניי.
הפקידה (אליי): "את לא תכניסי אותה לפניך"!!!! בקול חזק וצורם.
אני: "זה בסדר, היא מחכה פה כבר שעה וחצי ולא אכפת לי שתיכנס"
הפקידה: "אני לא אתן לך, אני יודעת למה היא פה, והיא תשב ותחכה..."
אני: "אני לא מבינה למה היא לא יכולה..."
הפקידה קטעה אותי בחוצפתה: "את רוצה לקבל שירות או לא?"
ומתחילה להעביר את המספרים...
אני: "לפחות תסבירי לה מה קורה ומתי תקבלי אותה..."
הפקידה בקול חזק תוקפני ובריוני: את, את (אליי) תמיד עושה בעיות, אני מכירה אותך, את רוצה לקבל שירות או לא... היא תחכה!!!!! וממשיכה לצעוק ולבטל, להקטין ולהשתולל...
ומתחילה להעביר את המספרים כדי לדלג עליי.
(מיותר לציין שאני לא יודעת על מה היא מדברת, בחיים לא "עשיתי בעיות" בדואר, אני אדם רגיש, סובלני ורגוע... יעידו משפחתי וחבריי)
האישה הפיליפינית מתחילה לבכות, חוסר האונים, היאוש, ההשפלה עולים בפניה.
אני מסתובבת לאנשים המחכים לתורם בדואר ואומרת בחיל ורעדה:
"היום יום השואה, אנחנו יודעים מה זה השפלה ודיכוי, אנחנו יודעים איך זה שצועקים ומקטינים אותנו, באיזה עולם אנחנו ממשיכים לתת לזה לקרות???"
אני בעצמי מתחילה לרעוד ולהתערער.
אף אחד לא מניד עפעף- לא רואה את האבסורד, את ההשפלה שקורית כאן. הבריונות שכוונה גם אליי..
אישה אחת שישבה מאחוריי: זה בסדר היא תחכה עד שכולם יסיימו ואז יקבלו אותה. לא יסגרו את הדואר בלי לתת לה שירות. גם אם תחכה מספר שעות...
אמיתי?!?
אנחנו, שיודעים מה זה להרגיש סוג ב,ג או ד. אנחנו שלמודי השפלה, הקטנה, ביזיון. שחווינו על בשרינו בריונות עד מוות, יכולים לאפשר לעצמינו לדבר ככה? להתנהג ככה????
מתביישת שבמדינה שלי ב 2023, במושבה שאני חיה בה וכל כך אוהבת עם אנשים באמת טובי לב, יש כאלה שמרשים לעצמם להתנהג בצורה כל כך גועלית כלפי החלש!
באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה