חברת המועצה, אורית שרגאי מספרת את סיפורה של סבתה מילי שעבדה בעת המלחמה במסמור פחים למטוסי גרמניה והניצחון שלה כשבנה סיים קורס טייס בצבא ההגנה לישראל

חברת המועצה, אורית שרגאי העלתה פוסט מרגש בו היא חושפת את סיפור משפחתי האישי- סיפורה של סבתה מילי שהצליחה לשרוד את הנורא מכל, נצחה את הרוע והצליחה להקים משפחה בישראל.

הפוסט שהעלתה אורית שרגאי

אני דור שלישי לשואה, או כמו שסבא שלי תמיד מדגיש לשואה ולתקומה.

את יום השואה הנוכחי אקדיש לזיכרה של סבתא מילי שלי

סבתא מילי נולדה בשנת 1923 בכפר ללס בגבול סלובקיה הונגריה. היא הייתה הצעירה מבין 10 ילדים. הם חיו שם חיי כפר שלווים עד מלחמת העולם השנייה, עד כניסת הגרמנים להונגריה. הפגיעה ביהדות הונגריה החלה אמנם רק לקראת סוף המלחמה, אולם היא הייתה קשה ואכזרית, וההשמדה הייתה גדולה. רוב יהדות הונגריה הוצאה להורג או נשלחה למחנות עבודה . סבתא שלי ובני משפחתה גורשו למחנה העבודה אושוויץ.

על פי הוראת הגרמנים, היהודים נאלצו לעזוב את הבתים בחיפזון, הם השאירו שם את כל רכושם, והגרמנים שפלשו לבתים שלהם שדדו את החפצים יקרי הערך: תכשיטים, כלי כסף ועוד. ליהודים היו הרבה כלי כסף: כוסות קידוש, חנוכיות, פמוטים ועוד.

העבודה של סבתא שלי הייתה מסמור פחים של גופי מטוסים בשביל הצבא הגרמני. שנים רבות, לא יכלה להשתחרר מעבודה זו והיא נהגה לומר שהמסמרים חדרו לא רק למטוסים אלא גם לליבה, ופצעו אותה. לימים שיתפה שמה ששיחרר אותה היה לראות את בנה (אבא שלי) מסיים קורס טייס ומשרת כטייס בחיל האוויר בצבא ההגנה לישראל.

התנאים במחנה היו בלתי אנושיים. סבתא שלי הייתה יחד עם אחותה הגדולה שגוננה עליה- ונתנה לה אפילו מפת הלחם הדלה שלה, כדי שסבתא שלי – שהייתה הצעירה בילדים, תשרוד ותישאר בחיים. מכל משפחתה של סבתא שרדו את זוועות המחנה רק 4 - סבתא מילי 2 אחיותיה ואח. הם השתחררו עם סיום המלחמה ושחרור המחנה על ידי בנות הברית.

בסיום המלחמה- לא היה להן לאן ללכת ובאופן טבעי חשבו שיוכלו לחזור ל"בית" שלהן בכפר. אולם בכפר שגדלו בו- התהפך הגלגל והן כבר לא היו רצויות כמו לפני המלחמה. להיפך, הבית שלהן נתפס כבר ע"י אחרים, הרכוש נלקח ובעצם לא היה בית כמו שחשבו וכמובן גם לא היה כסף. למזלן הגדול, לסבתא מילי, הייתה חברת ילדות, ששמרה לה אמונים. היא הספיקה להוציא מהבית קצת תכשיטים וקצת כלי כסף, ותוך סכנת נפש היא החביאה בסתר עמוק באדמה את החפצים בזמן המלחמה. כשסבתא מילי חזרה לכפר, החברה, המסורה והנאמנה, החזירה לה את מה שנותר מהרכוש של המשפחה- פמוטים וקצת תכשיטים.

סבתה של שרגאי מחזיקה אותה כשהייתה תינוקת

סבתא מילי, עזבה את הכפר, עברה לבראטיסלבה, בירת סלובקיה שם פגשה את סבא שלי, שורד שואה אף הוא, והתחתנה עימו. היא מכרה את רוב התכשיטים בשביל כסף לקיום אבל שמרה על הפמוטים של אמא שלה כחפץ הכי יקר בעולם.

סבתי הייתה אישה אמיצה מאד. אחרי ששרדה את זוועות המלחמה והקימה משפחה עזרה אומץ לעזוב הכל ולעלות ארצה. השערים לעלות ארצה היו סגורים, ורק באישורים מיוחדים שנקראו סרטיפיקט יכלה להיכנס לארץ. סבתא השיגה סרטיפקט של אמא ובת וכך עזבה את בעלה ויחד עם תינוק בן שנה (אבא שלי) שמחופש לתינוקת עלתה לבדה לארץ זרה בה לא הכירה נפש חיה , לא את השפה ואפילו לא ידעה אם אי פעם תראה שוב את בעלה (סבא שלי). בסופו ל דבר, גם סבי הגיע לארץ ונולדה להם בת נוספת (דודתי היקרה והאהובה).

הפמוטים ששרדו

כשסבתא מילי התחתנה והקימה משפחה, גם היא הדליקה בפמוטים שהיו של אמה כל שישי נרות במשך 60 שנים! האור שזרח מהפמוטים סימל לכולם את התקומה, המסורת ואת הקשר הרב דורי. כשנפטרה הפמוטים עברו לאמא שלי. הפמוטים שעברו מדור לדור ממשיכים לדלוק ולהפיץ אור ושמחה כל שישי. מן האפר, האודים המוצלים מאש נטעו שורשים והעץ ממשיך גדול ולהצמיח ענפים נוספים

יהי זכרה וזכר משפחתה ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים, ואנו הדורות הבאים נקיים צוואתם לחיות ולזכור ולעולם לא לשכוח

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה