רחובות מתייחדת עם חלליה! סיפור חייו של סרן יעקב (קובי) מואטי שנפל בשנת 1999

הערב מדינת ישראל מרכינה את ראשה לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. נכון ליום הזיכרון תשפ"ג אבדה המדינה ישראל 24,213 חללים שאבדו את חייהם במאבק על ביטחון המדינה, כאשר מתוכם הם בניה של רחובות.

לציון יום הזיכרון והנצחת זכר הנופלים נביא את סיפור חייו של אחד מבניה של רחובות.

הפרטים מתוך אתר יזכור.

סרן יעקב (קובי) מואטי

בן דליה וניסים. נולד ביום כ"ה באדר א' תשל"ו (26.2.1976), ברמלה. בן בכור להוריו, אח ליפית.

שנותיו הראשונות של קובי עברו עליו ברמלה. ילד שופע שמחת חיים, שהרבה לבקר אצל סביו וסבותיו, אשר התגוררו לא הרחק מבית הוריו. יותר מכל נהנה קובי מהמאכלים שבישלה לו סבתא חבו, אם אמו, ואהב להשתובב עם 'פפה וממה', הורי אביו. המשפחה עברה להתגורר ברחובות וקובי השתלב היטב בבית- הספר היסודי "שז"ר" והתגלה כתלמיד בוגר וסקרן, ששאף ללמוד, לטעום ולהתנסות בכל דבר. את לימודיו המשיך בחטיבת- הביניים "דה שליט". משחר ילדותו חבב קובי ספורט, אהב כדורגל, אהד את קבוצת "הפועל תל אביב" ושיחק כדורסל כל שנותיו. קובי גילה עניין רב במטוסים ובתעופה ונהג להרכיב פאזלים ודגמים של כלי טיס שונים. אהבה זו משכה אותו לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, שם היה לתלמיד מצטיין והתגלה כמנהיג טבעי.

בשל אהבתו לאתגרים ולמשימות, החליט קובי שלא להתגייס לחיל-האוויר וביקש לשרת בחיל קרבי. הוא החל את שירותו הצבאי בשלהי חודש נובמבר 1994, בפלוגת החרמ"ש אשח"ר של חטיבה 500, ששינתה אחר-כך את שמה ל"גדוד חרוב".

קובי סיים את אימוני הטירונות ואת קורס המ"כים בהצטיינות והיה לחניך המצטיין הראשון בקורס המ"כים, שלא השתייך לאחת מיחידות הצנחנים, "גולני", "נח"ל" או "גבעתי". קובי, שהתגלה כחייל מוכשר, כריזמטי ושופע מוטיבציה, אהב מאוד את השירות הצבאי, וכבר בתחילת דרכו קינן בליבו רצון עז לצאת לקורס קצינים. שאיפתו של קובי התממשה והוא יצא לקורס קציני חי"ר, שאף אותו כמעט וסיים כמצטיין קורס, ולאחר-מכן חזר ליחידתו, פלחו"ד "חרוב".

במהלך שירותו הצבאי, במאי 1997, הכיר קובי את קרן דרך חבר משותף ובין השניים נוצר "קליק" מיידי שהפך לאהבה גדולה שנמשכה כשנתיים עד שנהרג.

בסוף חודש נובמבר 1997 החל קובי את שירות הקבע, כסמ"פ ביחידה. הקצין השאפתני עשה חיל בתפקידו, וזכה לאהדה רבה בקרב החניכים והסגל. הוא עשה הכל על-מנת להצליח ולהצעיד את חייליו לטוב שבטוב, ונהג לעודד אותם בקריאה "באנו, ראינו, ניצחנו". משם, דרכו לקורס מפקדי פלוגה היתה קצרה. בתום הקורס, עם שובו של קובי לגדוד, קיבל את הפיקוד על פלוגת טירונים ממחזור נובמבר 98, ואיתה החל את המסלול.

מסלול זה נקטע באיבו. ביום כ"ו באייר תשנ"ט (12.5.1999), והוא בן עשרים-ושלוש, נפל קובי בעת מילוי תפקידו, בתאונת-אימונים בשטח חמאם אל מליח. יחד עימו נפל סמל אלי פרימוביץ. קובי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הניח אחריו הורים ואחות, יפית, שבאותה עת שירתה כמדריכת חי"ר. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.

ביום השלושים למותו של קובי, ספד לו אביו: "עת נתייצב על קברך בן אהוב/ עימנו יתייצב כל גדוד חרוב/ עת נתייחד עם זכרך/ יתייחדו עימנו כל חבריך/ עת תפילה נישא לאל שבמרומים/ יתפללו עימנו כל הקרובים האוהבים/ אך ישנן גם עיתות, בן נחמד/ שאנו נשארים לבד לבד/ לבד עם התמונות והחדר/ לבד להתמודד עם השבר/ ובעת של עבודה נגיע/ הגוף את הפעילות יניע/ אך הלב והמחשבות/ למקומות אחרים מפליגים/ מנסים לבחון מה היית אומר/ וזה על השפיות שומר/ כיצד ואיך למשפחת השכול הצטרפנו/ מי פילל ומי שיער שלכך הגענו/ אותך נבקר תמיד ואיתך נדבר/ ונשאל: נו קובי, מה אתה אומר/? שהאל יתן לנו את הכח/ לזכור אותך ולא לשכוח/ הנצחת זיכרך לעד לך נעניק/ הנצחה שאותנו יחד תחזיק/ היה שלום בן ואח אהוב/ היה שלום, עוד נשוב."

לאחר מותו של קובי, מקפידים בני משפחתו ללוות את הפלוגה ולעודד את החיילים. בטקס סיום המסלול נשאו דברים בשמו בפני חיילי הפלוגה: "...בתחילת שרותכם בפלוגה פיקדו עליכם בננו קובי ואלי פרימוביץ, ועל כך הייתה גאוותם, אך אסון קטע זאת פתאום. מנסים אנו לנחש מה היה קובי אומר במעמד זה. בלי ספק היה גאה בכם, מצדיע לכם ומוסיף כי 'זו רק ההתחלה, אין לנוח על זרי הדפנה וההמשך אינו קל בכלל'. המשיכו בדרככם ביחידה, היו גאווה להורים ולצבא..."

להצטרפות לוואטסאפ חדשות רחובות דילים וקופונים חמים בוואטסאפ – הצטרפו עכשיו!

באתר זה שולבו סרטונים, תמונות ומידע מהרשתות החברתיות בשימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. במידה וידוע מי צילם שלחו למייל בקשה לצרף קרדיט או להסרה